ארצי מולדתי הניפי דגלך, אנו ראויים לך.

---

המעבר הכבד מיום הזיכרון, המזכיר לנו שאדמת ארצנו האהובה ספוגה בדם בניה, לחגיגות עצמאות הם הרגעים המטלטלים בין עול השכול לאופטימיות הישראלית.

ברגע אחד צפירה מחרישת אוזניים מעלה זכרונות על האב שחיבק את ילדיו, נַשַק לאשתו, הלך ולא שב. את המפקד שקרא 'אחרי' ורץ תחת אש צולבת לפני פַּקוּדַיו, את החובש שהקריב את חייו על מנת להציל את הפצוע, את הבן, את הבת, את האב.

רגע אחד משותף אנחנו נוצרים בליבנו את זכרם של אלה שמסרו למען כלל ישראל את היקר מכול, את חייהם. הנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה, הם שציוו לנו במותם את החיים והם שציוו לנו את המשך העשייה למען יציבותה ובטחונה של מדינת ישראל.

וברגע אחר אנו צוהלים לצד רעש המוזיקה והשמחה הבוקעת מבמות הבידור, כאילו מבקשת שמחת ההמונים להגשים צוואתם של הנופלים ואנו בתוכנו יודעים שאת חגיגות ישראל מבקשת השמחה.

מבעד למילים הכבדות הללו מסתתרת ישראל הנורמלית והשפויה, כזו שלא חוששת מאף אתגר, שלוקחת את עוצמות הנס הנקרא מדינת ישראל אל השפיץ העולמי בהמון תחומים. זו שמעל הפוליטיקה, ישראליות פשוטה שאין לה גדרות וחומות, זו שיש לה שותפות גורל, שותפות של עם שניצח את האסון הגדול בעולם, הכריע אויביו והפך למדינה שחוגגת 75 שנות עצמאות.

חג עצמאות שמח,

נחמה בוגין, יו"ר הלשכה.